קראתי וחקרתי לא מעט על התופעה הזו, המוכרת כהטיית “הם מול אנחנו” — או, כפי שפסיכולוגים מעדיפים לקרוא לה, הקבוצה הפנימית (in-group, בשביל ה’אנחנו’) והקבוצה החיצונית (out-group, בשביל ה’הם’).
להלן כמה מהפתקים הגולמיים שלי, מהתפרצויות מחשבה אקראיות. לבינתיים אני משאיר אותם כמו שהם; כשיתחשק לי, אשייף את החלק הזה. מתחתיהם מופיע מאמר שכתבתי על המדע שמאחורי התופעה.
פתקים גולמיים
01
אני חושב שכדי להבין אנשים בחברה המודרנית, צריך לדעת איפה הם מותחים את הקו בתפיסה שלהם לגבי הם ואנחנו — מי זה ההם, ומי זה האנחנו, בעיניהם.
לכולנו יש הרבה קשרים שבהם התבנית הזו מופיעה, אבל תמיד יש אחד (או כמה) הם מול אנחנו גדולים בתוך התודעה הסובייקטיבית של אדם, והם אלו ששולטים בתפקיד שלו בחברה ובאופן שבו הוא רואה את עצמו.
20 במאי 2022
02
מזווית אחרת, אבל אותה מסקנה:
להיות הכבשה השחורה זה עוד להיות כבשה.
“It’s funny how many people think they are “non-conformist” when they are really just strict ideological adherents to a niche dogma. It’s kind of like a cult member thinking they are “non-conformist” because their cult is small. They are actually highly conformist — real “NPCs” if you will — they are just conforming to a fringe.”
— Alexander DatePsych
כלומר: מצחיק כמה אנשים חושבים שהם “לא-קונפורמיסטים” כשבפועל הם פשוט נאמנים אידיאולוגיים נוקשים לדוגמה נישתית. זה בערך כמו חבר כת שחושב שהוא “לא-קונפורמיסט” כי הכת שלו קטנה. הם בעצם קונפורמיסטים במיוחד — ממש “NPCs”, אם תרצו — הם רק מתיישרים עם שוליים.
03
שכבות, מהרחבה ביותר פנימה:
מה שקיים מול מה שלא (בשכבה הזו סלע, גלקסיה וארנב כולם במחנה שלי).
מה שחי מול מה שדומם (כאן כל אורגניזם חי, מאי-קולי וציאנובקטריה ועד פילים וציפורים, נמצא במחנה שלי).
מה שאנושי מול מה שלא (כל ההומו ספיינס במחנה שלי [אלא אם אתה מדען — או לפחות אנתרופולוג, פרימטולוג, ארכאולוג או כל מה שביניהם — ואז גם ניאנדרטלים, הומו ארקטוס ושאר ההומינינים נחשבים]).
כאן אני שואף להפסיק לתת פרשנות או תשומת לב בעלת משמעות. אני עדיין שם לב ושופט את כל השכבות שבאות אחר כך — אני רק שואף לבטל כל השפעה גדולה שלהן עליי. בקצרה, אלו הן:
- דת (יהודי או גוי?)
- לאום (ישראלי או זר)
- מחנה פוליטי (שמאל או ימין)
- משפחה או לא
- מעגל חברים
אחרות, קטנות יותר: אוהד קבוצת כדורגל · אתאיסט · בעל עסק · חולם על חיי נומאד סולו · וכו’ וכו’.
04
מובן לגמרי שאנשים יוצרים קבוצות סביב סיפורים היסטוריים, לפעמים מדומיינים, שנעוצים בתרבות, בדת או בלאום. אין לי שום עניין לתת למצב שלי כ”חלק” מהקבוצות האלו להשפיע על האופן שבו אני מתייחס לבני אדם אחרים — זה מסתבך, ויש בתוכי יותר מדי הטיות ופרדיגמות בנוגע לקבוצות האלו.
05
אולי במקום להפוך את האנחנו שלך למדינה שלך בלבד (כלומר לאומיות), תהפוך את האנחנו שלך למין שלך. יש שמרחיקים לכת והופכים את האנחנו שלהם לכל היצורים החיים — לאלו אנחנו קוראים היפים (פחות או יותר). ואת ההיפים האלו אפשר לכנות מורדי החברה, וגם הקבוצה שלהם היא הם: ההיפים, מול כל האחרים — החברה המיינסטרימית.
בעיני היפים רבים, “הם” היה המוסדות הממוסדים, הנורמות והרשויות שהם ראו כמדכאים, חומרניים וקונפורמיסטיים: הממשלה, התאגידים, הקומפלקס הצבאי-תעשייתי, נורמות חברתיות מסורתיות, התרבות המיינסטרימית בכלל.
בתוך הבועה שלהם, האנחנו של ההיפים אולי היה כל היצורים החיים — אבל במבט מלמעלה, זה לא בדיוק המצב. עניין מסובך, אני יודע. אולי אני טועה.
המדע שמאחורי אנחנו מול הם
3 באוקטובר 2026
המאמר הקצר הזה עוסק במנטליות של “אנחנו מול הם”. הוא על הלך הרוח שכולנו נופלים אליו ואיך הוא משפיע על החיים שלך. הוא על המדע שמאחוריו, איך הוא התפתח, ולמה הוא התפתח מלכתחילה. הוא גם על האופן שבו הוא מעצב את ההתנהגות שלך ואת האינטראקציות החברתיות שלך.
כן, הוא משפיע גם עליך.
קודם כל אני חייב לומר: אם אתה חושב שאתה חסין למנטליות הזו, אתה כנראה טועה. מודעות לבעיה לא אומרת שאתה לא מושפע ממנה. כמה דוגמאות שאולי ישכנעו אותך: ג’יימי, שעישן סיגריות 20 שנה למרות הסכנה לסרטן, חלה בסרטן. אמילי, ששותה בזמן נהיגה למרות הסכנה לתאונות, מתה בתאונה. ליאם, שלוחץ על סנוז למרות הסכנה שלא יתעורר, לא קם.
אפשר להיות מודע לבעיה ועדיין להיות מושפע ממנה.
מה שמכונה מורדי החברה אינם אאוטסיידרים. הם פשוט חלק מקבוצה אחרת — סביר להניח קבוצת מיעוט. הם אולי רואים את עצמם כשונים ומיוחדים, כאילו אין להם קבוצה, אין להם נישה, כאילו הם לא מתיישרים עם נורמות חברתיות. אבל כל מה שהם עשו זה לצאת מהקבוצות הפופולריות ולהיכנס לחלוקות תת-תרבותיות של קבוצות קטנות יותר.
לדוגמה, אם אתה חלק מקהילת ה-red pill, אולי הוצאת את עצמך מאנשי ה-blue pill ו’יצאת מהמטריקס’ — אבל עכשיו אתה פשוט באחת הקבוצות הקטנות בתוך קהילת ה-red pill. ואם אתה חלק ממאמיני הארץ השטוחה סביב הגלובוס, הוצאת את עצמך מקבוצת האנשים הרציונליים ועזבת את המיינסטרים. נחש מה? עכשיו אתה פשוט חלק מקבוצה קטנה יותר בתוך הקהילה שלך.
מהי המנטליות של אנחנו מול הם?
“אנחנו מול הם” הוא מושג פסיכולוגי — מנטליות. זו הנטייה האבולוציונית שלנו לפשט אנשים לשתי קבוצות: “אנחנו”, אלו שאנחנו מזדהים איתם, ו”הם”, אלו ששונים מאיתנו. היא מעצבת את האופן שבו אנחנו מתנהלים עם אחרים, והיא יכולה להזיק מאוד לאלו מאיתנו שלא רוצים להפוך לאנשים לא רציונליים ששונאים אחרים רק בגלל שהם שחורים, סינים, אוהדים של קבוצת כדורסל מסוימת, או מתפללים לאל מסוים.
אם אתה על פני האדמה יותר מ-20 דקות, אתה כבר יודע שיש בחוץ יותר מדי אנשים כאלה. וזה עצוב, כי אנחנו אמורים להיות החכמים כאן… לא?
אני חושב שאם אתה באמת רוצה להבין אנשים בימינו, אתה חייב ללמוד איפה הם מותחים את הקו בתפיסה שלהם לגבי “הם ואנחנו”.
מהו ה’הם מול אנחנו’ הגדול והמגדיר שלהם?
רוב הזמן נראה את זה בצורת דת, גזע, מפלגה פוליטית, מגדר ולאום — אבל יש גם קבוצות שרירותיות שאנחנו יוצרים יום-יום בלי אפילו לשים לב: ספורט (ריאל מול ברצה), סרטים (מארוול מול DC), עמדות פוליטיות.
הפסיכולוגיה
מקורות התיאוריה חוזרים כ-50 שנה אחורה, לשני פסיכולוגים: אנרי טאג’פל ותלמידו ג’ון טרנר. היא מוכרת כ’תיאוריית הזהות החברתית’ (Social Identity Theory), והיא מתארת את הצורך הפסיכולוגי שלנו לקטלג את עצמנו לקבוצות — ובמיוחד לתפוס את הקבוצות שלנו כטובות יותר מהקבוצות החיצוניות. אנחנו טובים, הם רעים. הקבוצות החברתיות האלו מועילות; יש להן תפקיד, כי הן נותנות לנו תחושת שייכות, ערך עצמי, והחשוב מכול — זהות. תחושה של מי אנחנו בעולם.
אבל כשמוסיפים לזה תערובת של הטיות קוגניטיביות, מקבלים אנשים שמגדירים את עצמם רק לפי החברות שלהם בקבוצות. לא בסדר בכלל, אם תשאלו אותי. ועכשיו, אלא אם אתה רוצה לחיות כמו טום הנקס בלבד בקצה העולם עד סוף חייך — אתה לא באמת יכול לחמוק מהשפעתה של המנטליות הזו. אז מה כן אפשר לעשות? תתחיל ממה שבשליטתך: להיות מודע להטיות הקוגניטיביות ולטפל בהן בצורה אפקטיבית. הטיות כמו סטריאוטיפים, העדפת הקבוצה הפנימית (in-group favoritism) והטיית אישוש יכולות — וגם יעַמעמו — את שיקול הדעת שלך לגבי אנשים אחרים. ותזכור: זה לא רק לדעת שהן קיימות, זה לעשות איתן משהו.
מחקרים הראו לנו את העובדה האבסורדית שאנשים נוטים להעדיף את הקבוצה שלהם גם כשההבדל בין הקבוצות חסר משמעות. לפעמים אנשים מעדיפים לקבל פחות אם זה אומר שהקבוצה האחרת תקבל פחות גם כן. במובן מסוים, אנחנו באמת יצורים מקולקלים. אבל אנחנו גם יצורים חברתיים, והמוח שלנו מחווט לחלק את העולם ל’אנחנו’ים ו’הם’ים.
כן, את זה כבר למדנו. אבל למה? למה למוח שלנו יש את הנטייה הזו?
הביולוגיה
התשובה נמצאת בעבר האבולוציוני שלנו, בתקופה שבה כל בני האדם חיו בשבטים קטנים ונאלצו להילחם בשבטים אחרים על אוכל, מים וטריטוריה — כן, הדברים שכולנו לוקחים כמובנים מאליהם ברגע זה. אנתרופולוגים חושבים שסביר להניח שהתפתח מנגנון: הלך רוח שעזר לפרטים להתמודד עם הסביבה החברתית העתיקה הזו.
תחשוב על זה — אם אתה מתייחס לכל האחרים כאיומים פוטנציאליים, יש לך סיכוי טוב יותר להישאר בחיים. זה הפך לקל ולמועיל למוח שלנו לשנוא את ה’הם’ ולאהוב את ה’אנחנו’. לסיכום המבט האבולוציוני במשפט אחד:
המנטליות של “אנחנו מול הם” היא אסטרטגיית הישרדות שנוצרה בידי סביבות האדם הקדום והנפש האנושית.
אבל בעוד החברות האנושיות התפתחו, המוח שלנו נשאר בדיוק אותו מוח, וכאן הדברים מסתבכים — כי האסטרטגיה הזו כבר לא מועילה כמו שהייתה. אנחנו רואים אותה היום בצורת אפליה, קיטוב פוליטי ולאומנות.
ענינו על ה”למה”. בוא נענה על ה”מה”: מה במוח גורם לנו להתנהג כך?
הנוירו-מדע
יש לנו במוח מערכת שנקראת המערכת הלימבית. חלק ממנה הוא מבנה שנקרא האמיגדלה, הקשור קשר הדוק לתגובות רגשיות של פחד וחשדנות כלפי זרים. מערכת נוספת היא המערכת המזולימבית, האחראית על תחושות של גמול והנאה — הדברים שמגדילים את סיכויי ההישרדות שלנו.
ומה מגדיל את סיכויי ההישרדות שלנו? השבט שלנו, האנשים שלנו — אנחנו. וממי אנחנו פוחדים, מי מאיים על ההישרדות שלנו? השבט האחר — הם.
כך שהאמיגדלה גורמת לנו לחוש פחד וחשדנות כלפי ה’הם’, בעוד המערכת המזולימבית גורמת לנו לחוש אהבה ואמון כלפי ה’אנחנו’.
כולנו שמענו על אוקסיטוצין, ההורמון המפורסם שמחזק קשרי זוגיות וקשרי אם-תינוק. מחקר הראה איך אוקסיטוצין הופך אנשים לתומכים יותר בתוך הקבוצה שלהם: אוקסיטוצין מקדם התנהגות פרו-חברתית, אבל רק כלפי אלו שאנחנו רואים כחלק מה’אנחנו’.
ועכשיו, במקום להאשים את האבולוציה, את המוח, את האוקסיטוצין או את האמיגדלה בכך שאתה מושפע מהמנטליות הזו — תאשים את עצמך. אתה לא יכול לחמוק ממנה לגמרי, אבל אתה יכול לאלף אותה כשהיא מיותרת. בסופו של יום זו האחריות שלך לשלוט בהתנהגות ובמעשים שלך. אני חושב שאחד הדברים היפים ביותר בלהיות אנושי, לפי מה שלמדתי עד כה, הוא שיש לנו היכולת להתגבר על התשוקות הפרימאטיות המוּלדות שלנו במקום להיכנע להן.
תפסיק לקרוא עכשיו ותשאל את עצמך שתי שאלות:
- מהם שלושת ה”הם מול אנחנו” הגדולים בחיי?
- איך הם משפיעים על האינטראקציות החברתיות שלי ועל המעשים שלי כלפי אחרים?
כשיש לך תשובה לשתיהן, תנסה לשים לב לזה בזמן שזה קורה. ואם יתמזל מזלך, תתפוס את זה ברגע הנכון ותוכל לומר לעצמך: “לעזאזל, אין לי באמת סיבה טובה לשנוא את האנשים האלה”.
מבט אחר
הנה ניסוי מחשבתי נחמד לנסות. דמיין את היום שבו האנושות מגלה חיים תבוניים חוצניים. עד כמה דרמטית ישתנה המושג “הם מול אנחנו”? במיוחד במקרה של מלחמה גלקטית, היינו מאוחדים הרבה יותר (וסביר שגם מושמדים). האופן שבו רובנו רואים את הקבוצה ‘שלנו’ היה שונה לחלוטין. יש סיבה לכך שסבל במלחמות הוא כה מאחד: הוא נותן לבני אדם סיבה להיות מאוחדים, הוא הופך אותנו לחזקים יותר מול אויב משותף. אולי אם אנחנו רוצים להסיר את החסמים, אנחנו צריכים אויב משותף ענק — כמו חוצנים?
ואם רובנו היינו עובדים לקראת מטרה משותפת ואליטיסטית אחת, כמו בניית מגה-פרויקט או מלחמה בחוצנים, עד כמה גדולים היינו הופכים להיות?
מקורות, הפניות וחומרי קריאה:
- The science behind ‘us vs. them’ | Big Think — כאן
- Us vs. Them: Social Identity Theory | By Arcadia — כאן
- The Psychology of “Us-vs-Them” | Psychology Today — כאן
- The science of us vs. them | SPARK, Anythink Libraries — כאן
- Social Identity Theory — ויקיפדיה ו-Simply Psychology
- Why our brains see the world as us vs. them | Leslie Henderson — כאן
- Why society and the world are becoming divided | Julia Kolodko — כאן
- In-group bias in the minimal intergroup situation — כאן
- Social categorization and the process of intergroup bias — כאן
- על האופן שבו המוח שלנו מתעדף מידע על הקבוצה שלנו מול האחרת, גם כשאנחנו לא חושבים על זה במודע — כאן
- The Neuropeptide Oxytocin Regulates Parochial Altruism in Intergroup Conflict Among Humans (השפעות אוקסיטוצין בהקשר הקבוצה הפנימית) — כאן | Sci-Hub
- בנוגע להטיות קוגניטיביות וכל זה: הרעיונות בספרים של דן אריאלי ודניאל כהנמן הם שחשפו אותי אליהן, ולדרכים להתמודד איתן.